בן רחל וזבולון. נולד בי"ח בתשרי תשי"א (29.9.1950) בראש העין. ילד שני במשפחה, אח למרים, בת שבע, בן עמי, אלי, דינה, עוזי, גבי רזיאל ויפתח.

משה גדל והתחנך בראש העין. למד בבית ספר יסודי "התורה" של אגודת ישראל. בילדותו שיחק וטייל עם חבריו בשכונה, ויחד בילו בבית הקולנוע המקומי. בייחוד אהב לצפות בסרטים הודיים.

בגיל חמש-עשרה החל לעבוד בחברת "סולל בונה". הוא היה חרוץ, הקפיד לבוא לעבודה בכל בוקר באופן סדיר והתמחה במקצועות הבנייה. את משכורתו נתן להוריו כדי לתמוך בכלכלת המשפחה.

בשנת 1967, כשהיה בן כשבע-עשרה, התגייס לצה"ל ושובץ בחיל השריון. לאחר מכן עבר לשרת בחיל האוויר. בתום השירות הסדיר המשיך לשירות קבע בתחום הרכב והגיע לדרגת רב-סמל בתפקיד של קצין רכב בבסיס חיל האוויר.

בשנת 1972 נישא ליהודית. תחילה התגורר הזוג הצעיר אצל ההורים, ולאחר מכן עברו לגור בבית שמשה בנה בראש העין. שבעה ילדים נולדו להם: זכריה, אילן, רז, התאומות אורית ואושרת והתאומים אוהד ונטלי. הוא היה בעל מסור ואב אוהב, אהוב על כל ילדיו.

בשנת 1982, בהיותו בן שלושים ושתיים, השתחרר מצה"ל והתגייס לשירות בתי הסוהר לתפקיד סוהר ביטחון בכלא בשכם.

כעבור חמש שנים עבר התקף לב ונאלץ לפרוש בשל מצבו הבריאותי שהלך והחמיר. הוא התקשה למצוא עבודה, והחליט להתנדב לעסוק בתחזוקת בית הכנסת "ישורון" שאליו השכים קום מדי בוקר בשעה ארבע וחצי. משה לקח אחריות על בית הכנסת כפי שאביו עשה לפניו. הוא שפתח את שערי בית הכנסת והֵעיר מתפללים למניין, וכל קהל המתפללים הכיר אותו ואת חיוכו התמידי. רב בית הכנסת שיבח את היענותו בכל עת למען צורכי המקום. גם אחר הצוהריים נהג ללכת לבית הכנסת, וחברים ושכנים ישבו איתו שם ונשארו לתפילת ערבית. אלה סיפרו שהמפגש והשיחות עימו היו חשובים להם.

מדי בוקר, לאחר ששב הביתה מבית הכנסת, נהג לשתות קפה ולקרוא עיתון מתחילתו ועד סופו מבלי לפסוח על דבר. העדכון היומי היה אחד מתחביביו.

משבגרו בניו ובנותיו, חלקם נשארו לגור בקרבתו. זה היה חשוב לו, משום שכך חש רגוע ובטוח שהכול מתנהל כשורה. הוא שמר על קשר יום-יומי עימם ועם נכדיו, שאליהם היה מסור עד מאוד, ומדי ערב שבת וחג לא ויתר על ארוחה משפחתית משותפת. בארוחות כאלה ובאירועים משפחתיים אחרים נהג לברך את הנוכחים ולומר דברי תורה.

משה סייע רבות בטיפול בנכדים. מדי יום אחר הצוהריים אסף את הנכדים מהגנים ומבתי הספר. "סבא כזה לא מוצאים", אמרו הסייעות בגנים, משום שתמיד היה זמין לעזור, להסיע, לשמור על נכד חולה ולפתור בעיות בלוויית חיוך רחב וחיבוק חם, גם אם הדבר בא על חשבון תוכנית קודמת שלו לנסיעה או לטיול.

לא רק אל ילדיו נהג בחום ובאכפתיות. הוא עזר לשכניו ולכל מי שביקש את עזרתו, הקשיב לצרותיהם של חבריו והשיא עצה כשנדרש לכך. לעיתים כשנסע ברחוב וראה אדם מבוגר פוסע ברחוב, עצר והציע להסיעו למחוז חפצו.

משה קומימי נפטר ביום ט' בשבט תשע"ז (5.2.2017). בן שישים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בראש העין. הותיר אישה, ארבעה בנים ושלוש בנות, נכדים ואחים.

ספר תורה נכתב לעילוי נשמתו, וטקס הכנסת ספר התורה לבית הכנסת נערך לקראת ראש השנה תש"ף.

בני המשפחה הקימו כולל עֶרב לזכר משה, שם נאספים תלמידים לשמיעת שיעורים ולתפילה בצוותא.